הכרעת דין בתיק הע"ז 6314-02-10

נגד מר ליאור בכר (להלן: הנאשם) הוגש ביום 3.2.10 כתב אישום המייחס לו שתי עבירות, בכך שביום 4.11.03, בשעה 15:00 או בסמוך לכך, העסיק עובד תאילנדי בהכנת בטון ברח' מעלה נוף 3 בטירת-הכרמל (להלן: האירוע), מבלי שהיה לו היתר כדין להעסקת עובד זה ומבלי להתקשר עמו בחוזה - הכל בניגוד להוראות חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן: החוק).

בתחילת המשפט טען הנאשם, כי אינו המעסיק של העובד, מושא העבירה המיוחסת לו, וכי מעבידו של העובד הזר ביום האירוע, היה אביו של הנאשם, מר אליהו בכר.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועברתי על כל המסמכים שהוגשו מטעם שני הצדדים, נראה, כי אין מחלוקת שמר אליהו בכר, אכן, היה מעסיקו של העובד האמור בתקופה הרלוונטית, בהיתר [ ת/5], אשר ייחד את האישור להעסקתו לתחום החקלאות, ולתחום זה - במושב צרופה - התייחס הסכם בכתב בין העובד לבין מר אליהו בכר, אף אם הנוסח שהוצג אינו חתום [ נ/2, נ/4].

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נעוצה בשאלה, האם ביום האירוע - כאשר נצפה העובד הזר עוסק בעבודות בטון בגינה של בית פרטי בטירת-הכרמל - הועסק העובד בעבודות "חקלאות", והאם מי שהעסיקו, בעבודה הספציפית בה עסק אותה עת היה הנאשם, או אביו.

אף אם נקבל את הטענה, כי הכנת בטון לשם הסדרת מערכת השקייה בגינה, יכולה להיחשב כעבודה "בחקלאות" - וזאת על דרך פרשנות מרחיבה של המונח - שוכנעתי, כי מי שהעסיק את העובד הזר, באותה עבודה, היה הנאשם ולא אביו; ומאחר שלנאשם לא היה היתר להעסקת העובד הזר - בין בחקלאות ובין בעבודה אחרת - ואף לא היה חוזה בינו לבין העובד, הרי, עשה כן שלא כדין ובניגוד להוראות החוק.

ראשית, יש להזכיר, כי כבר בראשית הביקורת, ביום האירוע, הציג עצמו הנאשם בפני מפקחי התמ"ת - "כמעסיקו של העובד" [תיאור המקרה - ת/1, ש' 5]. באותו תיאור מקרה צויין עוד, כי "האשרה הינה ע"ש בכר אליהו" [ ת/1, ש' 8], ונכתב, כי "העובד בעת הביקורת עסק בהכנת בטון והמשיך בעבודתו גם תוך גביית העדות מהמעסיק" [ ת/1, ש' 12]; גביית "העדות" מתייחסת להודעה שנגבתה באותו מעמד מהנאשם [ ת/3].

כאשר נחקר הנאשם תחת אזהרה, בחשד לעבירה של "העסקת עובד זר - ממוצא תאילנדי בניגוד לחוק", השיב שהוא - הנאשם - "מבצע עבודת פיתוח שטח לגינון, בבית פרטי של שמעון כהן בטירת-הכרמל (הכנת שטח לשתילה) את העבודה קיבלתי מבעל הדירה עפ"י הסכם בע"פ. לצורך ביצוע העבודה אני נעזר בעובד התאילנדי ..." [ ת/3, הפתיח וכן ש' 6-1 - ההדגשות הוספו]. בהמשך הודעתו מציין הנאשם, כי - "העובד הינו בויזה ע"ש בכר אליהו ממושב צרופה, שהוא אבא שלי." [שם, ש' 8], ברם, הנאשם אינו אומר שהעובד הינו עובד שאביו מעסיק בעבודה בגינה, נהפוך הוא, הוא משיב לשאלה מפורשת - "האם אתה יודע שאסור לך להעסיק את העובד התאילנדי מחוץ למושב?" בתשובה - "... חשבתי שאני כן יכול להעסיק אותו בגלל שהוא בויזה ע"ש אבא שלי ובעבודות חקלאות ולהבנתי הכנת התשתית לגינה הינה עבודת חקלאות ולכן העסקתי אותו בעבודה זו. זו הפעם הראשונה שאני מעסיק את העובד הזר בעבודות מחוץ למושב צרופה. אני חקלאי ולא גנן." [ ת/3, ש' 21-13 - ההדגשות הוספו].

בעדותו לפני ניסה הנאשם לתרץ את התבטאותו בהודעתו בגוף ראשון-יחיד, בכך שאביו, המעסיק, עמד לידו ובאותו זמן היה אביו בן כ-67, 68 וסבל מבעיות שמיעה קשות ויכולת תקשור שלו בשאלות היתה נמוכה, על כן, הנאשם דיבר בשם אביו [עמ' 8, ש' 31-28]. אין לקבל הסבר זה, הואיל ודיבור "בשם האב", לא מחייב שהנאשם ידבר בגוף ראשון-יחיד ולו היה הנאשם נותן את ההסברים בשם אביו, כמעסיקו של העובד בעבודה בה נצפה ביום האירוע, לא היתה כל מניעה שיאמר את הדברים כהווייתם במילים מפורשות, כמו "אבי מעסיק ..." וכד'.

אמנם, גם אביו של הנאשם העיד במשפט, ולגירסתו, "מישהו" ביקש ממנו לסדר מערכת השקייה לבית בטירת-הכרמל והוא קבע שיגיע לשם בצהריים ובאותה הזדמנות, מאחר שבנו - הנאשם - היה בבית, ביקש ממנו שיעזור לו, ויחד עם העובד התאילנדי באו לשם כדי להכין את מערכת המים לגינה, וכשהגיע המפקח הוא ביקש מהבן שלו שימשיך לדבר עמו, כי הוא לא מצליח לעקוב אחריו; אבל - האב לא יכול היה לומר איך קראו לבעלים של הוילה בטירה וענה - "שמעון משהו" ואף לא ידע לומר מי סידר לו את העבודה [עמ' 11, ש' 32 - עמ' 12, ש' 16], או מה התמורה שקיבל עבורה [עמ' 12, ש' 27-21].

לא זו אף זו, לאחר שהוטל קנס מינהלי על הנאשם, ביקש הנאשם לבטלו, במכתב מיום 9.12.04 [ נ/7], בטענה, שהודעת הקנס נשלחה אליו "בטעות" משום שהמעסיק החוקי של העובד הוא אבא שלו - "ומאחר ואבא שלי סובל מבעיית שמיעה קשה גביית העדות ממנו היתה בלתי אפשרית ואני מילאתי את מקומו וגם חתמתי ..." [שם, סע' 1] ובהמשך - "... מעולם לא עבד הפועל הזר בעבודה אחרת מלבד חקלאות במושב צרופה ובפעם היחידה שעזר למעסיקו בחלטורה נתפס ..." [שם, סוף עמוד שני - ההדגשות במקור].

הנאשם ואביו חתומים על המכתב הנ"ל, אולם, לדעתי - ה"חלטורה" בה מדובר, היתה של הנאשם, אשר ניצל הזדמנות שנקרתה בדרכו, לבצע עבודה בגינה של אדם פרטי, וחשב, שהוא רשאי לשם כך להיעזר בעובד שאביו העסיק כדין, ברם, לא האב היה המעסיק באותה עבודה מזדמנת. הנאשם הוא "עצמאי בתחום האינסטלציה", כדברי אביו [עמ' 14, ש' 27], וכפי שהעיד האב, באותה תקופה לא עבד הנאשם בעבודה קבועה, אלא - "היה עובד בכל מיני עבודות מזדמנות". דברים אלה מחזקים את מסקנתי, כי עבודות הכנת מערכת ההשקייה בגינה, ביום האירוע, היו של הנאשם ולא של אביו. הנאשם גם ידע לתת את פרטי המזמין, דבר שאביו "לא זכר".

נוכח מסקנתי זו, אין זה משנה, שככלל - האב הוא שהעסיק את העובד הזר בהיתר, לפי חוזה להעסקה בעבודות חקלאות במושב צרופה, הואיל ואת העבודה הספציפית שביצע העובד הזר ביום האירוע, בטירת-הכרמל - בפרט, הוא ביצע עבור הנאשם, עמו לא היה לו כל חוזה עבודה ואף לנאשם לא היה היתר להעסיקו.

אוטנטיות הודאת הנאשם, כי העסיק את העובד הזר בעבודה בה נצפה ביום האירוע [ ת/3], מחוזקת ע"י "דבר מה" עצמאי, בתשובתו הספונטנית לפקח משה סויסה, לפניו הציג את עצמו, מלכתחילה, כמעסיקו של העובד [ ת/1] ובהתבטאויות נוספות שלו, כי הוא "חתום על הדו"ח שנכתב ע"י הפקחים" [ נ/7], דבר המאשר שמסר את שמסר כפי שנכתב, בלשונו; גם הצהרתו, יחד עם אביו, כי הוא "מספק לעובדים התאילנד העומדים לרשותי מגורים נאותים ..." [ ת/6] הינה "דבר מה" נוסף, התומך בהודאת הנאשם ומצייר תמונת מצב של מנהג "בעל בית", שנהג הנאשם בעובדים התאילנדים שהועסקו ע"י אביו, בהיתר, ובכלל זה, גם בעובד שנצפה ביום האירוע והועסק על ידו בעבודת ערבוב הבטון.

בנסיבות אלה, קבלת בקשת הנאשם "לקבוע כי בין הנאשם לבין אביו ולבין העובד התקיימו יחסים של עובד 'מושאל'." [סע' 28 לסיכומי הנאשם], אין ברבותא, הואיל ואדם השואל עובד ממעסיקו, הוא המעסיק לאותה עבודה שעבורה הושאל העובד; מה גם, שאין אדם רשאי "להשאיל" עובד זר למי שאין לו היתר להעסיקו. במקרה שלפנינו, המצב בו הנאשם העסיק, מטעמו, את העובד של אביו מביא את הנאשם להיות אשם בעבירה שיוחסה לו - העסקת עובד זר ללא היתר כדין בניגוד להוראות סעיף 2(א)(1) ו- (2) לחוק וכן העסקתו של אותו עובד זר מבלי להתקשר עמו בחוזה - בניגוד להוראות סעיף 2(ב)(2) לחוק.

שאלת השיהוי הרב שבהגשת כתב האישום, עליה הרחיבו בסיכומי הנאשם - עניינה לשלב הטיעונים לעונש ולא לעצם השאלה, האם בוצעה עבירה אם לאו; איני מוצאת לנכון לקבל טיעון זה, לשם זיכוי מחמת "הגנה מן הצדק", כמבוקש בסיכומי ההגנה [סע' 37], הואיל ונפסק, כי יש לקבל הגנה זו רק במקרים נדירים, ולא כדבר שבשגרה. מדובר בטענה קיצונית, המתאימה למקרים מיוחדים, בהם עצם קיומו של ההליך הפלילי כרוך בעיוות דין ופגיעה בתחושת הצדק, עד כדי הצדקה לביטולו של כתב האישום. ברם, בחינת העניין שלפנינו מלמדת, שאינו ממין העניינים שמצדיקים קבלת הטענה - ראשית, משום שמדובר בכתב אישום שהוגש על פי בקשתו של הנאשם, והעלאת טענה של "הגנה מן הצדק" אינה מתיישבת עם בקשה להישפט, שנועדה, מן הסתם, להתמודד עם האישום לגופו; ושנית, חלוף הזמן מיום האירוע ועד הגשת כתב האישום, לא מנע מהנאשם לנהל את הגנתו כראוי, גם אם לא קיבלתי את גרסתו [השוו: ע"פ (ארצי) 25249-05-10 מ. י. נ' עלי עלייאן (7.3.11)].

כך גם, לא מצאתי הצדקה לזכות את הנאשם בשל "אי-ביצוע פעולות חקירה ראויות", כפי שפורט בסעיפים 48-38 לסיכומי הנאשם, אשר אין בהעדרן, כדי לשלול את משקלה של הודאת הנאשם בחקירתו, כפי שפורט לעיל. גם אילו היינו שומעים מהעובד הזר, כי ראה עצמו כעובד של האבא, לא היה זה משנה את העובדה, שבעבודה המזדמנת בה הועסק ביום אירוע העסיק אותו הנאשם. משהנאשם הודה שהוא המעסיק - גם לא היה הכרח לגבות הודעה מבעל הגינה בה בוצעה העבודה. לא למותר להוסיף, כי הנאשם לא היה מנוע מהזמנת אותו בעל מקרקעין כעד הגנה, בנסיון לסתור את החזקה שקמה מהודאתו שלו. דומה שלא צריך להכביר מילים, מדוע מהלך כזה לא ננקט.

לא מצאתי הצדקה לפירוט היסוד הנפשי של אביו של הנאשם, בסיכומי ההגנה [סע' 59-55], שכן, לא הוא הנאשם שלפנינו. היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירות שבכתב האישום הוא זה של הנאשם, אשר אין ספק, כי היה מודע להיותו של העובד הזר, עובד של אביו, בחקלאות במושב צרופה, ו"עצם עיניו" לעניין חובתו שלו להיות בעל היתר להעסקת אותו עובד, בעבודה שהזדמנה לו בטירת-הכרמל; מחדל שהנאשם תירץ, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים - "חשבתי שאני כן יכול להעסיק אותו בגלל שהוא בויזה ע"ש אבא שלי ..." [ ת/3, ש' 16].

התבטאות זו מבהירה, לחלוטין, כי הנאשם היה מודע לכך, שהעובד הזר שעסק בעבודות בטון בגינה ביום האירוע, הוא עובד של אביו וכי סבר, שלא כדין, שהוא - הנאשם - רשאי להעסיקו.

לאור כל האמור לעיל, הנני מרשיעה את הנאשם בשתי העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.